<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ורבינו קלונימוס אמר דאדם שהלוה לחברו על המשכון אינו רשאי לתובעו כל זמן שהמשכון בידו. ודייק לה מפרק המקבל (קי"ג ע"א) מדקאמר תנא קמא דרשב"ג במתניתין דאינו רשאי למכור אפילו משלשים יום ואילך, מכלל דבעל כרחו ישמרנו עד שיפדנו. והא דאמרינן בפ"ק דמכות (ג' ע"ב) דסתם הלוואה ל' יום, היינו בלא משכון. ורבינו יב"א פליג עליה ואומר דאינה ראייה. דהתם כר ומחרישה צריכין לו בכל שעה אבל שאר משכון אם לא (יפרש) [יפרע] ימכרנו מיד. ואבא מרי זצ"ל הוה אמר לן, דהא דקאמר ת"ק דמחזיר את הכר, היינו במשכנו שלא בשעת הלוואתו כדין שליח ב"ד, אבל בשעת הלוואתו דברי הכל מוכרו לאחר ל' יום. וכן משמע בגמרא התם בברייתא. וכן פסק רבינו שב"ט נמי דאין חילוק. ובתוספתא (פ"ק) [פ"י ה"א] דבבא מציעא תניא המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן או יותר על כן אין משנין ממנהג מדינה. וצורינו יורינו בדרך ישרה. אבי העזרי.
